שמי ר' והיום אכנס לכלא הצבאי כי אני מסרב לקחת חלק בזוועות. לגדול במדינה שנכנסת לסבב לחימה חדש כל כמה שנים, בסביבה שההשלכות של המלחמה הצטמצמו לכדי כתבות על החיילים והעוטף בטלוויזיה מנע ממני לחשוב על השאלות הבסיסיות: על מטרב ותוחלת, סיבה ופיתרון למשבר. האמנתי שהסטטוס קוו מובן מאליו ואין מה לעשות.
לגדול במדינה שבה זה לא חוקי שלא להתגייס, בסביבה שבה להימנע מהשירות בצבא נתפס בתור אקט פחדני ואנוכי גרם לי להרגיש שהשאלה היא לא אם אשרת, אלא מה יהיה אופי השירות שלי. האמנתי ששירות צבאי הוא מובן מאליו ואין מה להתעמק בחוסר ההזדהות שלי עם מהלכי הצבא. שירתתי בתפקיד עורפי: לא הרגשתי גאה בצבא או במדינה שהוגדרתי כרכושה, אבל הייתי גאה בהישגים האישיים שלי, ובהרגשה שלפחות התפקיד שלי קרוב לעבודה אזרחית.
בזתי לפשעים הבולטים יותר שביצעו קיצוניים במערכת, ואף הכרתי בכך שהאשמה טבועה במערכת שמנסה לשלוט באוכלוסיה באמצעות אלימות, אבל ראיתי את המצב כנתון ואת עצמי כחלש מדי מכדי לעשות דבר משמעותי לשנותו.
ביום-יום הייתי מנותק מהלחימה וזה הרגיש לי נוח. למדתי מקצוע, והייתי בסביבה חברית. היו לי כל הסיבות להימנע מלחשוב: כשאמרו לי מפקדים שצריך לסמוך על מקבלי ההחלטות כי כנראה הם יודעים יותר טוב מאיתנו, לא הייתה משנה התשובה שלי.
עבדתי בסביבה שעודדה צייתנות ובינוניות, ולכן הרגשתי גאווה במקצועיות שלי והתעלמתי מההשפעות בפועל של מעשיי. נאמר לי במפורש: "אל תקרא לזה 'מכונות מלחמה', תחשוב על זה שתקלה עלולה לפגוע בחיילים שמשתמשים בה, ואתה מגן עליהם" או אפילו "תתעלם מהמכונה עצמה, תסתכל רק על המעגל החשמלי" (תחום העיסוק שלי הוא חשמל). ידעתי שלפקפק בצבא מוציא אותי עוף שונה ומוזר, וידעתי שאני לא היחיד שמתכחש לדאגות שלו כדי להמשיך את היום יום או כדי לקדם את עצמו.
התמקדתי בנסיונות לעשות טוב "בבית": יוזמות ירוקות, צמצום שיח גזעני ותלונות על שחיתות זוטרה בסביבה המיידית שלי. הכל כדי להרגיע את הדיסוננס מכך שהקדשתי שנים מהחיים שלי למשטר שאני מתנגד אליו.
בימים שאחרי השביעי באוקטובר, טוטאליות המלחמה חיזקה את חוסר האונים שלי. בדרך לבסיס, הורדתי שלטים שנתלו מול הקריה, שדיברו על נקמה בעזה. הרגשתי גועל כלפי התודעה הנקמנית שעלתה ברחובות, אבל כששמעתי את אותה הרטוריקה מסביבי בצבא, לא ידעתי איך להגיב. למרות שעוד הרגשתי שאין לכך משמעות, נמנעתי יותר ויותר מעבודות הקשורות במישרין ללחימה, עד שבשלב מסוים הפסקתי לעבוד לחלוטין והתחלתי להגיע למשרד לחצאי ימים, וגם בהם לא עבדתי. התחלתי להפגין, וגם בשיחות אישיות כבר לא יכולתי לשתוק יותר. ככל שהכרתי יותר בתחושות שלי, ראיתי גם שלמעשים שלי כן יש השפעות: אנשים סביבי העזו לדבר כמוני, אנשים אחרים החלו לפקפק בתוחלת המלחמות בעקבותיי; המפקדים שלי התחילו לתרץ ולהסתיר אחד מהשני את חוסר התפקוד שלי. ניסיתי להשתחרר בכל דרך שקטה והובהר לי במפורש שהדרך היחידה היא לחזור להדחיק מחדש או להאבק, ואני מבין שבבחירה הזאת יש הזדמנות. אני יודע שיש המון א.נשים עם אותן דילמות כמוני, ואם אין לנו ברירה אלא להאבק במערכת, אנחנו יכולים.ות לפחות להיאבק ביחד.
הסיוט שעברנו בשנתיים האחרונות: פיגועי השביעי באוקטובר, רצח העם בעזה, ומלחמת הברירה באיראן שהובילה לנפילות טילים בסביבת מגוריי, הוכיחו לי שהחיים כחלק ממערכת דכאנית וכובשת הם לא טבעיים, כי המצב השתנה לרעה. מה שמוכיח שאפשר גם לשנות אותו לטובה.
חזרת החטופים החיים מוכיחה לנו ששביתות והפגנות ענק משמעותיות יותר מהאינטרסים הקטנים של השליטים. אבל היא לא הסוף. אני לא מוכן לשרת בצבא שרואה את ההיפך ממלחמה- "מלחמה שבין המלחמות" במקום שלום. אני לא מוכן לשרת בצבא שבמשך שנתיים הכפיף את החיים של כולנו כדי לבצע טבח והרעבה ולהתחיל מלחמות שווא- וגם במהלך הפסקת האש שיכלה להיות הגשר לשלום, מחפש תירוצים והזדמנויות להפרתה.
המערכת נראית קפקאית, בירוקרטית ואנטי-אנושית, אבל היא בנויה אך ורק מבני האדם שמשמרים.ות אותה. ולכן, לנו יש את הכוח להפיל אותה- לשנות אותה מהיסוד.
היום אני מסרב לשרת בצבא. אני מפגין ומתארגן – לא כי הפסקתי להאמין שאין לי את הכוח לשנות את הצבא בעצמי, ולא כי אני חושב שהצבא נפגע יותר ממני אם אני מסרב לשרת. אני מסרב למרות שאני מבין שלא משנה מה אני אעשה, אני חלק קטן וזניח.
אני מסרב כי הבחירה כעת, היא אם לקחת חלק זניח לכאורה בהרעבה, בהשמדה ובניצול או לקחת חלק זניח לכאורה בהצלה, בשיקום ובאנושיות.
ומתוך ההבנה הזו, הבחירה פשוטה.
אני מסרב כי אני יודע שיש עוד חלקים זניחים וקטנים במערכת, ואני מבין שכשנתאגד נהיה אנחנו החלק המשמעותי.