קוראים לי בן ארד, אני בן 18, ואני מסרב להתגייס לצה"ל. אני מתנגד להרג חסר אבחנה, למדיניות של הרעבה וחולי, להקרבה של חיילים, אזרחים וחטופים בשביל מלחמה שלא משיגה ולא תשיג מטרות שהוצבו לה, ולהחרפת הקונפליקט לכדי מלחמה אזורית. על כל הסיבות האלו ורבות אחרות אני מסרב להתגייס.
"כשהכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה תיראה כמו מסמר" שוב ושוב אני חוזר ליבטוי הזה ביחס להתנהלות של ישראל מתחילת המלחמה. הכלי היחיד שאנחנו מכירים הוא הצבא, ולכן הפתרון לכל בעיה מוכח להיות פתרון צבאי. ועם זאת ההרתעה לא מוכחיה את עצמה.
טרור אינה תופעה שניתן למגר תחת איומים וזה מכיוון שפעילי הטרור הם אנשים שלא נותר להם מה להפסיד. ההרג חסר התקדים של בלתי מעורבים בעזה, הרעב, החולי, ההחרבה של הרכוש ברצועה – כולם מוספים דלק ללהבת השנאה והטרור של חמאס ותומכיו, ובמוקדם או במאוחר כולנו נשלם את המחיר על השכול שחווים הפלסטינים.
בשביעי באוקטובר ישראל התעוררה למתקפה אכזרית שכמותה מעולם לא ראתה, ילדים, נשים וקשישים נהפכו לקורבנות של זוועות שאף דם לא צריך להחישף אליהן. מידת הברבריות וחוסר הלב שבמתקפה הזו שאפה להכחיד כל תקווה לשלום ועתיד משותף. ההשפעות ש להשביעי באוקטובר על העם בישראל טרם חלפו, בייחוד בעת שישנם עדין מעל 130 חטופים שמוחזקים ברצועה.
מאז אותה שבת ישראל מנהלת קמפיין רצח חסר תקדים לא רק נגד חמאס אלא נגד העם הפלסיטני כולו – בעזה לפחות 30,000 בני אדם נהרגו, ולפי הערכות כ70% מהם נשים וילדים. בכירים ישראלים מאיימים בכל יום על כניסה קרקעית לאזור רפיח. אזור שמרכז כמיליון וחצי עזתים שפונו מבתיהם. הכניסה לרפיח תגבה את חייהם של עשות או מאוד חיילים ואלפים או עשרות אלפי פלסטינים, היא תסכן את חייהם של כל החטופים ותחריף משמעותית את החזית מול חיזבאללה בלבנון.
ולשם מה? מה הלחימה משיגה? לחימה לא תחזיר את החטופים. היא לתחיה את המתים. היא לא תחשרר את העזתים מחמאס, והיא לא תביא שלום. למעשה ההפך המוחלט הוא הנכון – הלחימה גרמה ותמשיך לגרום למותם של החטופים, היא כולאת עוד יהודים ופלסטינים חפים מפשע באש הצולבת, היא מנציחה את שלטונם של ארגוני הטרור בעזה, והיא מבטיחה מציאות שבה אין אופק של שלום.
אנחנו נמצאים בנקודת הכרעה של הציבור הישראלי: האם אנחנו רוצים לתחזק סטטוס קוו של מעגל אלימות, ולהמשיך ליצור מציאות של חורבן שתעמיק את השנאה ותגביר את ההסלמה בכל החזיתות? או שנבחר בדרך אחרת, דרך של קדושת החיים, שבה נפסיק לשלוח אנשים יפים להיפצע ולהיהרג בקרובת מכוערים, נבטיח את חזרתם של כל החטופים שעוד בחיים הביתה, נפסיק את ההרג חסר האבחנה ברצועה, נגנה את אלימות המתנחלים בשטחים, ונמנע פריצת מלחמה נוספת מול חיזבאללה ושאר ציר האירני?
אנחנו הציבור ואנחנו מחזיקים בכוח אדיר שהממשלות והארגונים המושחתים שמייצגים אותנו לא מחזיקים בו. לכן הדחיפה לשינוי חייבת לבוא מאתינו. חובה עלינו לנקוט במחשבה ביקורתית תמיד, להסתכל על התמונה הגדולה ולהילחם תמיד למען השלום, השוויון והאמת.