קוראים לי דניאל שולץ, אני בת 19, וגדלתי בבית ליברלי בתל אביב. במשך מרבית שנות נעורי, הפעילות הפוליטית שלי התפתחה בנוער יש עתיד – שם אימצתי את אמונת היסוד שצהל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושכל המעשים שלו מוצדקים. בגיל 16 התחלתי ללמוד בפנימיה מעורבת לישראלים ופלסטינים. הדיכוי שעברו חברי הפלסטינים לפנימייה חשף בפניי את השקר של תפיסת המציאות עליה גדלתי, וגרם לי להבין שאותם מדים שהאמנתי שמגנים על כולם – מהירדן ועד לים, הם האיום הכי גדול על חברי לשכבה וסמל לדיכויים המתמשך. ולכן, החלטתי לסרב.
הסירוב שלי הוא לא אקט של גבורה. אני לא מסרבת מתוך אמונה שהאקט האינדבידואלי שלי ישנה את המציאות, ואני לא חושבת שלבחירות שלי כישראלית מגיעה תשומת לב מרכזית בשיח על השחרור הפלסטיני. אני מסרבת בגלל שזה הדבר האנושי ביותר לעשות. מול מראות של תינוקות הגוועים ברעב, כפרים שלמים המגורשים באלימות ואזרחים הנשלחים למחנות עינויים – אין ברירה אחרת.
לחברה הישראלית כולה יש יד בעיצוב המציאות הנוראית של העם הפלסטיני. זה לא "מורכב", אין "יוצאים מן הכלל", ודיונים על חפותם או מוסריותם של אינדבידואלים בתוך חברה שכל מהותה היא שפיכת דם ועליונות גזע הם אינם רלוונטים.
השיח הפנים ישראלי מאז ומתמיד התנה את החופש של העם הפלסטיני – או אפילו את זכות קיומו – בהשפעה שלו על הביטחון הישראלי. ממפלגות הימין שמצהירות שרק כיבוש ובניית התנחלויות יביאו ביטחון, ועד הרטוריקה השמאל-ציונית שמצהירה "רק שלום יביא ביטחון!". כל התנגדות של פלסטינים לדיכוים ומעמדם כנכבשים נתפסת כערעור על הביטחון וגוררת פעולות נקמה שמבוצעות על ידי מדינת ישראל, ומגובות על ידי החברה הישראלית באמונה עיוורת. בעזה, בגדה המערבית, ובתוך שטחי 48, מדינת ישראל ואזרחיה משליטים משטר אימים על העם הפלסטיני, כאשר התפיסה הרווחת במדינה היא שלכל צעד כזה יש "צורך בטחוני".
למדינה שהביטחון שלה דורש השמדה של עם אחר אין זכות לביטחון. לעם שמגדיר את עצמו בביצוע שואה בעם אחר אין זכות להגדרה עצמית. לקולקטיב פוליטי שבוחר למחוק עם אחר אין זכות קיום.
לא רק אוחזי הנשק אחראים על הדיכוי של העם הפלסטיני. נכון, הם אלה שטובחים, מרעיבים, מוצאים להורג, כובשים, מדכאים, מטהרים ומוחקים שכונות שלמות, ערים שלמות, אוכלוסיה שלמה. נכון, בלעדיהם שואת עזה לא הייתה מתרחשת והם אשמים באופן ישיר בביצוע פשעים נגד האנושות. אבל לובשי המדים לא היו מסוגלים לפשעים כאלו עצומים בלי התמיכה הבלתי מתפשרת של החברה הישראלית. אחרי 77 שנות כיבוש, ושנתיים של רצח עם בעזה, החברה הישראלית עדיין מכתירה את חייליה כגיבורים. במקום להוקיע את הרוצחים מקרבינו, אנחנו חוגגים אותם, מצדיעים להם, ונותנים להם אור ירוק להמשיך לחיות את חייהם כאזרחים מן השורה.
רצח העם בעזה גבה גם מחירים רבים מהחברה הישראלית – אך במקום להתקומם נגדו, ארגוני חברה אזרחית יצאו מגדרם כדי להכיל אותו. תמיכה במשפחות המילואימניקים, שיפוץ מקלטים, חמ"לים אזרחיים, כל אלה נועדו להפחית את המחיר שישראלים משלמים על רצח העם. במקום מרד אזרחי, יצרנו עורף אזרחי. במקום להתנגד לרצח העם, מבקרי השלטון מתקוממים נגד יעילות הניהול של ה"מלחמה". במקום לסרב לשרת בה, הם מתחרים במספר ימי המילואים. האופוזיציה וארגוני המחאה מצהירים "לא בשמנו" ובו בזמן מצדיעים לצה"ל וללוחמיו.
מאז שנחתם הסכם הפסקת האש מדינת ישראל הפרה אותו עשרות פעמים. על אף ההקלה העצומה שאני מרגישה לנוכח ההפחתה בממדי ההרג מאז כניסתו לתוקף, התמונות של תינוקות הגוועים ברעב, כפרים שלמים המגורשים באלימות ואזרחים הנשלחים למחנות עינויים לא פסקו. אותו הסכם שמלכתחילה נחתם כדי לענות על דרישותיהם של מדינת ישראל וארצות הברית- האחראיות הישירות לג'נוסייד, מופר בלי הפסקה. ההסכם הזה לא נועד לשפר את מצבם של תושבי עזה ובליבו עדיין נמצאת מטרה אחת ויחידה- שמירה על עליונותה של מדינת ישראל במחיר דמו של העם הפלסטיני.
חברה שמסוגלת למעשים כאלו היא חברה חולה. בכל רחבי העולם אנחנו רואים מעצמות ש"מגנות" על הגבולות שהן המציאו לעצמן בכוח לא פרופורציונלי ובעזרת צבאות רצחנים. מליטריזם ונרמול הצבא בתוך החברה האזרחית הופכים את החברות האלה לאלימות יותר ועושים נזק בלתי הפיך למרקם האנושי שלהן. הלאום שלהן משמש אותן כתירוץ לדכא ולהשמיד לאומים אחרים ומהווה עילה למלחמות עקובות מדם. מדינת ישראל, והרעיון הציוני שעליו היא הוקמה הם ביטוי של אותה לאומניות אכזרית. כל מוסדותיה, מצה"ל ועד רשות הטבע והגנים נגועים ברצחנות ומעוצבים כדי להשמיד ולגרש את העם הפלסטיני. מקורו של הנגע הזה הוא לא ברצח העם בעזה, אלא ב77- שנות כיבוש ואפרטהייד ובאידיאולוגיה שמובילה אותם. לחברה הישראלית אין סיכוי להחלים כל עוד הציונות היא חלק בלתי נפרד ממנה.