אני יובל פלג והיום אני מסרב להתגייס.
כמו כולנו, אני זוכר היטב את זוועות ה-7 באוקטובר ואת תחילת מלחמת ההשמדה. אני זוכר גם את דבריו של טל מיטניק, שסירב להתגייס זמן קצר לאחר מכן, והכריז שהמלחמה הזו לא תקדם אותנו לשום מקום, אלא תגרור רק מוות והרס. עשרים ושניים חודשים חלפו והצהרותיו הוכיחו את עצמן.
המטרות הרשמיות של המלחמה – חיסול שלטון חמאס והשבת החטופים – לא הושגו. אך מתחת להצהרות של "נביא ביטחון" ו"ניצחון מוחלט", מבצבצת אמת קשה בהרבה: המטרה האמיתית שמניעה את המלחמה, זו שלא תמצא בדו"חות רשמיים – הייתה ונשארה נקמה. נקמה שהובילה לרציחתם של עשרות אלפים רבים של עזתים, בינם ילדים שבשבעה באוקטובר עוד לא נולדו, לחורבן טוטאלי של רצועת עזה, ולשריפת כל תקווה.
כשאני רואה את פשעי הצבא הישראלי כנגד העם הפלסטיני בעזה ובגדה המערבית, מתבררת עובדה קשה על הגיוס לצבא שמתיימר להגן עליי כיהודי: מדובר בפעולה שאינה תואמת עקרונות בסיסיים של חיים ושוויון לכל בני האדם, אלא הצטרפות למערכת שעיקרה הוא דיכוי, כיבוש והשמדה.
בעבר, קיוויתי שאוכל לתרום לחברה בדרך משמעותית וחשובה דרך השירות הצבאי. למדתי מדעי המחשב וקיוויתי לשרת במודיעין, ללמוד ולהתפתח מהצבא ואחריו לעבור לעבודה טובה בהייטק. לצערי, כל קו אדום שיכולתי לדמיין (ועוד רבים אחרים שאפילו לא עלו בדעתי) כבר נחצה. לא ניתן לתרץ ואין סיבה להצדיק את הפשעים שמדינת ישראל ביצעה בשנתיים האחרונות בפרט, ולאורך כל היסטוריית קיומה בכלל. המסקנה ברורה: הסירוב הוא לא רק זכות אלא חובה, והשלב הראשון בדרך לשיפור חייהם של כלל יושבי הארץ.
חשוב להבין שרצח העם בעזה לא מתבצע במקרה או בגלל "חוסר מזל" בבחירת המנהיגים. זוהי תוצאה של תהליכים ארוכים של פשיזציה בארץ ומסכנה הגיונית הנובעת מעקרונות בסיסיים של הציונות. מדינת ישראל צוברת ניסיון בפשעים וטרור עוד משלבי הקמתה, והיום היקפם וקבלתם על ידי החברה גדולים מתמיד. מצד אחד ההתעלמות מהמוסר והחוק הבינלאומי היא דבר שהמדינה תמיד הקירה, ומצד שני ברור שמתרחשת כאן הידרדרות – סביר להניח שאם נתן אלתרמן היה כותב את "על זאת" היום התגובה שהיה מקבל הייתה כוללת בעיקר קריאות של "בוגד" ו"לך לעזה".
בצדק צה"ל לא נתפס בעולם כצבא מוסרי ובטח שלא "הצבא המוסרי ביותר בעולם". פעולותיו ושאיפותיו – רצח המוני של ילדים, הרעבה, ואפילו תוכנית להקמת מחנה ריכוז, או במילים אחרות ג'נוסייד – מעוררות גועל ושנאה, ואם מניחים בצד את הלאומנות והשבטיות קל לראות שזעם, שנאה והתנגדות אינן תגובות קיצוניות ובטח שלא אנטישמיות, אלא מוסריות, מינימליות ומתבקשות אל מול הפשעים הללו.
למרות כל הפשעים, מדינות העולם עוד מספקות נשקים וכסף למכונת ההשמדה הישראלית. בקרוב אני אכלא על סירובי להשתתף בטבח, ואני קורא אליכם, אנשי העולם: החריפו את המאבק! הצטרפו אליי והתנגדו בכל כוחכם להשמדה ולרצח העם.
בסופו של דבר חשוב לזכור: הסיפור הוא לא אני. הסיפור הוא ההשמדה, העם שנרצח, השיח שנכחד, והצדק שנקבר תחת ההריסות של עזה.
שאיפתי היא לקחת חלק במאבק למען חיים, שוויון, וחופש. במאבק הזה, דבר אחד ברור לי: הצבא ואני מנוגדים.
לכן אני מסרב.