הצהרת הסירוב של נטע לנס ארבל – יש ברירה אחרת!

שמי נטע לנס ארבל. אני בן ,24 גר בעמק חפר. ב2019 התגייסתי לצה"ל למערך האיסוף הקרבי, ולאחר מכן שירתתי כחובש במספר בסיסים בארץ במהלך מגיפת הקורונה. בסוף 2020 התקבלתי למסלול העתודה האקדמית פסגה, בו לקחתי חלק למשך 3 שנים. לאחר שיקול דעת נרחב הגעתי להחלטה שאינני מוכן לשרת בצבא ההגנה לישראל מסיבות אידיאולוגיות. הערכים והפעולות שצה"ל מייצג ומבצע מתנגדות לאמות המוסר הבסיסיות על פי הן אני חי. מכיוון שאני מאמין שלא קיימת דרך בה אוכל לשרת בצבא ולא לתרום לפעולות ולערכים אלו, חלה עליי חובה מצפונית ומוסרית לסרב לגיוס. אני מקבל את ההחלטה בכובד ראש ועם קושי רב. אני אוהב את הארץ ואת המדינה. מאז שהייתי צעיר רציתי לעסוק ברפואה מכיוון שהאמנתי שכך אוכל לעשות שינוי לטובה בחיים של הכי הרבה אנשים כאן – אך השינוי הזה לא יכול לקרות כחלק משירות צבאי. במהלך החודשים אשר קדמו להצטרפותי למסלול העתודה ובזמן ההכנה לתפקידי העתידי בצהל החזקתי בתקווה שאוכל לעשות שינוי חיובי מבפנים במערכת הזאת, על אף הנזק, המוות וההרס שהיא מאפשרת – אך ככל שחלף יותר זמן הבנתי כי המערכת עצמה רקובה מהיסוד וכי הדרך היחידה להסיט את המדינה ממסלול האימים והזוועות אשר מתבצעות בעזה, בגדה המערבית ובישראל בשנים האחרונות היא התנגדות מוחלטת למערכת הצבאית – בכל מתכונותיה. איני מחזיק כוונות רעות כלפי כל מי שמאמין שהשירות בצהל מגן על חפים מפשע, אך ברור לי שאמונה זו מתאפשרת רק על ידי דהומניזציה, תעמולה לאומנית ועצימת עיניים בפני הפרות של זכויות אדם ואף פשעים נגד האנושות אשר צה"ל מבצע כדבר שבשגרה. כל אלו מהווים חלק מובנה של המערכת, אשר משתמשת בטוב הלב של אנשים בעלי כוונות טובות על מנת לשמש מגן לכל העוולות אשר מבוצעות בעזה ובגדה כל יום. דבר זה נהיה ברור לי גם בעקבות פרסומים של חיילים ברשתות החברתיות ובעיתונות – בהם הם מתעללים, מענים ומחללים בחפים מפשע אשר נתונים למרותם, ללא שום הצדקה או אינדיקציה שהמערכת הצבאית תבוא עמם לדין – ובנוסף חוויתי האישית כפעיל בבקעת הירדן. מאז שהתחלתי להתנדב בנוכחות מגינה על אזרחי צפון הבקעה, יצא לי לראות איך אנשים פשוטים אשר משתדלים לחיות בכבוד חווים הטרדות ורדיפות על ידי צה"ל ברמה שיטתית ובשיתוף פעולה מלא עם המתנחלים אשר ממוקמים שם על מנת לגנוב, לתקוף ולהבריח אנשים מבתיהם. במשך שנים שמעתי הצדקות לכל "שגיאות" המערכת אשר התמצו לטענה פשוטה – אין ברירה. חייבים לשלול לאנשים את הזכות לכבוד, לפרטיות, לבעלות על בתיהם ולתקווה לשמור על מחייתם – כי אין ברירה. חייבים לפלוש ולרמוס ולהרוס – כי אין ברירה. אנשים שמרגישים לא בנוח עם זה הם תמיד יכולים לעצום עין ולהתגייס לתפקיד עורפי או רפואי ולשבת במשרד שבו המציאות בשטח מרגישה כמו חלום רחוק, דבר אשר אינם לוקחים בו "חלק". גם זה מרכיב בתעמולה הצבאית, האפשרות להתבדל מהתפקיד האמיתי שהצבא מקיים בכיבוש עם, פירוד אוכלוסייה אזרחית משאר הארץ – כאילו הם פחות זכאים ליכולת לחיות בשלווה ובכבוד. על בסיס זה מותנית הפעילות של צה"ל במתכונתו הנוכחית, ואני לא מוכן לשרת בצבא ולתת לזה לגיטימציה. מתחילת התהליך שלי במערכת הצבאית התכוונתי להיות איש רפואה, להציל, לטפל ולתת מרפא לאנשים במקום לפגוע בהם. לאחר השנה האחרונה הגעתי להבנה שאף פעילות כזאת כאשר היא מתועלת על ידי צה"ל, קיימת על מנת לאפשר המשך לחימה, המשך גירוש, המשך הרס ורמיסת זכויות אדם, המשך הרג חפים מפשע על ידי הצדקות הולכות ונחלשות. איני מוכן להמשיך לעצום עיניים, לתרץ או להצדיק את הפשעים האלו. איני מוכן לתת להם גב או לאפשר להם להתבצע בשמי. אני מאמין שהחלשת הלגיטימציה של המערכת הצבאית היא האפשרות היחידה הקיימת כדי לקדם מציאות של שלום, דו-קיום, הבנה הדדית ואמונה בזכויות אדם ואזרח. איני רואה מציאות בה שלום ובטחון יכולים להתקיים, עבור יהודים או פלסטינים, כל עוד הדרך היחידה בה השלום הזה מחזיק מעמד היא מאחורי קנה של רובה.