הצהרת הסירוב של אורין מילר

מעגל הדמים והסבל הוא ביסוד החיים בין הירדן לים. מיליוני אנשים, ערבים ויהודים כאחד, מרגישים את השלכותיו באופן יומיומי. יצר הנקם הוא המנגנון העיקרי העומד מאחורי מעגל הדמים, והמלחמה בעזה היא הדרך הקיצונית ביותר בה מנצלת מדינת ישראל את יצר הנקם לקידום הדיכוי והמוות בישראל/פלסטין. המאבק במלחמה אינו מספיק, צריך להיאבק במנגנונים המערכתיים המאפשרים אותה: הגזענות המערכתית בתוך מדינת ישראל, משטר האפרטהייד הצבאי המנוהל בסמוך אליה בגדה המערבית, עלייתה של הקיצוניות האלימה והמיליטריסטית בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, מפעל ההתנחלויות, וגורמים רבים אחרים. אני מגיע מבית מבוסס בתל אביב. מגיל צעיר השיח הפוליטי בסביבה הביתית שלי שילב ערכים ציוניים עם ערכים מהשמאל. שיחות על הכיבוש ועל המשמעות של השירות הצבאי היו נפוצות מאוד. כשבסופו של דבר התחלתי לשאול שאלות לגבי הסביבה שלי, עמדה במרכז הדיון שאלת הצבא: כיצד יתכן שצה"ל מאפשר ונותן יד לכל המעשים הנוראיים הללו, שעומדים כנגד כל אמונותיי, ובכל זאת זוהי חובתי לקחת חלק? האם אין דרך אחרת? בדומה לחייהם של כולם בין הירדן לים, חיי השתנו באופן בלתי הפיך לאחר טבח ה.7.10- מתחילת דרכה הפעילות המבצעית בעזה הביאה איתה הרס ומוות שלא נראו כמותם בעבר. ככל שנמשכה המלחמה נבנתה תמונה עגומה של המציאות החדשה בעזה: שימוש בהרעבה ככלי נשק, שיטוח של שכונות שלמות, יצירת משבר פליטים בקנה מידה בלתי נתפס, השמדה ממוקדת של ציוד ותשתית רפואית, והרג חסר תקנה של אזרחים – במיוחד של ילדים. כאשר כובד האמת נחת עלי, הבנתי שאין זה מספיק לא לקחת חלק, הימנעות אינה אופציה, עלי לעשות כל שאני יכול על מנת לשים סוף להרס ולמוות – הבנתי שעלי לסרב.