שמי סופיה אור, ואני מסרבת להתגייס כי במלחמה אין מנצחים. רק מפסידים. כל האנשים שחיים פה מפסידים. בישראל חווינו בשביעי באוקטובר כולנו ובייחוד תושפי עותף עזה זוועות שאין לתאר וששום דבר לא יכול להצדיק. מאז פונו מבתיהם עשות אלפי אנשים, חיילים נשלחים כל יום למות ולהיפצע, חטופים עדין שבויים בעזה ללא תוכנית ריאלתי להחזיר אותם משם והחברה הולכת ונפולת עמוק יותר למשיחיות, השתקה וצמאון נקמה.
בעזה יש עשרות אלפי הרוגים פלסיטנים, מתוכם יותר מעשרת אלפים ילדים, ועוד עשרות אלפי פצועים. אין ספור פליטים מתגוררים באוהלים וסובלים מרעב קשה וממחלות מתפשטות, בלי חשמל והיגיינה בסיסית ועם הריסות מאופק עד אופק. כל זה מוביל רק לשנאה רבה יותר לישראל ולתמיכה גוברת בשלטון חמאס.
האזרחים הפסוטים בשני הצדדים משלחמים במלחמה הזאת מחיר בלתי נתפס והמצב רק הולך ומדרדר. ההווה והעתיד של הפלסטינים של אזרחי ישראל בלתי ניתנים להפרדה. זה לא "אנחנו" נגד "הם", ולא מדובר במצב בו צד אחד צריך, או יכול, לנצח את השני. יהיה פה בטוח רק כאשר שני הצדדים יחיו בכבוד: או שכולנו נפסיד במלחמה, או שכולנו ננצח בשלום.
רוב מוחלט מהאנשים מהירדן ועד הים רוצים להיות חיים שקטים. המיניות האלימה של כיבוש ועכשיו של המלחמה, גוזלת את הזכות הזו מכולנו ודוחפת עוד ועוד אנשים, משני הצדדים, למחשבה השגויה לפיה רק באלימות אפשר לפתור את הקונפליקט. המלחמה רק מחזקת את הקיצוניין בשני הצדדים ואת האידיאולוגיות שלהם. מנסים להגיד לנו, כמו בכל הסבבים הקודמים שהפעם "נשמיד" את חמאס, שהפעם "ההרתעה" תעבוד.
אבל קבוצת אלימות וקיצוניות רק מתחזקות תחת אלימות קיצונית. קל לחשוב ש"אחרי שנשמיד את החמאס במלחמה, אז נוכל לעשות פה שקט אמיתי ושלום". אבל זו אשליה. סיפוטר שמתעלם מכך שחמאס הוא יותר מקבוצה אלימה – הוא תוצר של הלך מחשבה אלים וקיצוני אשר גדל תחת דיכוי ואלימות קיצונית.
חמאס יכול להתחזק רק כאשר נשללת כל אלטרנטיבה אופק או תקווה כבר עשות שנים. בדיוק מסיבה זו חמאס רק התחזק מאז תחילת המלחמה, גם בעזה וגם בגדה. אפילו אם הצבא יצליח להרוג אל כל לוחמי חמאז ולפרק את כל המנהרות, ללא רופק של תקווה רק יצמח ארגון גרוע יותר, ימלא את מקומו והאלימות תמשיך.
האויב האמיתי הוא לא חמאס, אלא החשיבה הקיצונית הוא מייצג ותגובת המראה שלה בישראל. חשיבה כזאת אפשר לפרק רק דרך חתירה מדינית לשלום והצעת אלטרנטיבה של תקווה לפלסטינים. כצד החזק בהרבה במשוואה, ישראל נושאת ברוב האחריות לחתירה לאלטרניבה הזו. יש לה את הכוח לקדם פתרון מדיני ולהכתיב את הטון לכזה שמקדם שלום במקום אלימות.
הדבר היחיד שאי פעם יובל לפתרון אמיתי של הסכסוך יהיה פתרון פוליטי שכולל עצמאות פלסטינית הוגנת, ומתן זכויות שווה לכל האנשים מהירדן ועד הים. שהיתי בת 16 ביקרתי בגדה המערבית עם הכיתה שלי, מתטעם בית הספר. שוחחנו עם מתנחלים ועם נערים פלסטינים בני גילנו. כשדיברנו עם בני הנוער הפלסטינים, אחד הילדים בכיתה שאל מה החלום שלהם בחיים. ואחד מהם ענה: "החלום היחיד של בן אדם שכלוא בכלוב זה לצאת ממנו". המשפט הזה נשאר איתי ועכשיו הוא הסיבה שאני מסרבת להתגייס: אני לא מוכנה לקחת חלק במערכת שהיא הבעיה ולא הפתרון. מערכת שפוגעת בביטחון במקום לשמור עליו.
אני מסרבת להתגייס על מנת להראות שנחוץ פה שינוי והשינוי הזה אפשרי. אני מסרבת להתגייס בשביל הביטחון של כולנו, בשם אמפתיה וסולידריות שלא מוגבלות על ידי לאום, וכדי לקדם מציאות שבה כל ילד מהירדן ועד הים יוכל להחלום, ללא כלוב.