הצהרת סירוב של עידו עילם

קוראים לי עידו עילם. אני בן 18 ואני אוהב לחיות כאן. לכן אני מסרב. אני אוהב את הנוף של הארץ. אני אוהב את התרבות שלנו, ואת החברים הישראלים והפלסטינים שלי. אני רוצה להאמין שבעוד 10 שנים אני עדיין אהיה פה. אני רוצה להאמין שהעתיד של המדינה שלנו יראה אחרת. שהעתיד של הדורות הבאים יהיה עתיד משותף יהודי-ערבי, של שלום ושל שוויון. לצערי, בדרך שבה המדינה הולכת, אני מתקשה לראות את העתיד הזה. אני מסרב כי אני רוצה לחיות בביטחון ורוצה שהדור הבא לא ידע עוד .7.10 ששום ילד לא משנה באיזה צד של הגדר הוא נולד , לא יפחד שיהרג מטיל או יחטף ממיטתו. ילד זה ילד. ילד לא נולד עם נשק ביד ולא נולד עם רגש הנקמה. אני רוצה שהדור הבא יכיר את המציאות הנוראית שלנו, כולל פשעי המלחמה האיומים שאנחנו מבצעים בעזה, כהיסטוריה שצריך ללמוד ממנה ולא לחזור עליה. אנחנו חייבים לעשות הכל בשביל הביטחון של ילדי העתיד . בגיל ,18 עדיין לא יצא לי להצביע בבחירות וסיימתי בית ספר לפני רגע , אבל כבר חוויתי 7 "סבבי לחימה" בעזה עוד לפני השנה הנוראית שהייתה לנו. אני מסרב כדי להיות חלק מהשינוי. אני מסרב כי אסור לשלוח נערים למות בקרב כאשר אין תוכנית מדינית וכאשר הממשלה מחסלת את הדמוקרטיה ומסתירה את מטרותיה האמיתיות מאיתנו . אופי העתיד בידינו. השינוי חייב לבוא מאיתנו. כל עוד נמשיך להתגייס, לציית ולפעול למען המטרות הרקובות של הממשלה שלנו, נמשיך לחיות במציאות של מלחמה, סיפוח ושנאה. זה הרגע להתחיל לסרב, לפעול ביחד נגדם, ולהתגייס לשלום. המון אמרו את זה לפני, הדרך לשלום לא תהיה קלה, אבל בהשוואה למציאות המלחמה בה אנו חיים, לא משנה כמה הדרך קשה וכואבת, חובה לנסות הכל. לא משנה מאיזה רקע אנחנו מגיעים, במה אנחנו מאמינים ואיך לדעתנו השלום העתידי צריך להיראות, דבר אחד הוא נכון, המלחמה תסתיים. השאלה היא מה עשינו כדי לוודא שהיא תהיה האחרונה. ומה עשינו כדי שסופה יהיה במוקדם ולא במאוחר . בסוף המלחמה תיגמר, המנהיגים ילחצו ידיים ומה שישאר זה אנחנו ששילמנו את המחיר.