שמי אלה קידר גרינברג.
חונכתי להיות גבר וחייל. בגיל 14 יצאתי מהארון כאישה טרנסית ודחיתי את ההסללה המגדרית. עכשיו, בגיל ,18 אני מסרבת להתגייס, ודוחה את ההסללה המיליטריסטית. זמן קצר לאחר שיצאתי מהארון, מצאתי את המניפסט הקומוניסטי בספריה של סבתא. את השנתיים הבאות, ביליתי בקריאה של ספרי פילוסופיה פוליטית ותיאוריה מרקסיסטית. דרך הקריאה פיתחתי מודעות עמוקה יותר לעבר ולהווה המדממים של המקום בו אני חיה. עם המחאה נגד ההפיכה המשפטית והשמאל, נפתחה בפניי האפשרות לקחת את התסכול שחוויתי ולהמיר אותו לתקווה, ולפעולה פוליטית. השתלבתי במהרה במאבק בכיבוש כפעילה ומארגנת, תחילה בגוש נגד הכיבוש במחאות השבועיות בקפלן, ובהמשך ברשת מסרבות, בברית הנוער הקומוניסטי, בחד"ש ובמפלגה הקומוניסטית. מאז האקטיביזם הפך לעיקר חיי. אירגנתי הפגנת ענק נגד תעמולה טרנספובית, הפגנתי עם פעילים פלסטינים נגד גזילת אדמות בעוד שחיילים יורים עלינו רימוני הלם וכדורי גומי, חסמתי כבישים, נפצעתי משוטרים ומפינויים אלימים של מג"בניקים, ארגנתי קמפיין סירוב המוני תחת נוער נגד דיקטטורה, עשיתי נוכחות מגנה והשתלבתי במאבק המשותף במסאפר יטא, ועכשיו – אני מסרבת. הסיבה העיקרית למעשה הזה היא שהמדינה שלי מחוללת רצח עם בעזה. מאות אלפים נרצחו בהפצצות, הרס מכוון של תשתיות, הרעבה, וירי חסר הבחנה. אם הממשלה הפשיסטית שלנו תקיים את הבטחתה, מאות אלפים נוספים עוד ירצחו. מיליונים נעקרו מביתם ומאז ממשיכים להתקיים במצב של פליטות – זו המציאות היומיומית בעזה כבר 18 חודשים. הכל עבור מלחמה שלכאורה נועדה להחזיר את החטופים הביתה, אך בפועל היא מפקירה אותם. מלחמת ההשמדה גם לא פסחה על הגדה המערבית, עם אלימות מתנחלים מסלימה ומגובה יות ר מאי פעם על ידי הצבא. עשרות כפרים שלמים שטוהרו, כאילו מעולם לא היו, ושכונות שלמות שנהרסו ודוללו מתושביהן כחלק מהמבצע ההרסני בג'נין וטולכרם. עכשיו כשהממשלה חזרה למסע ההרג שלה בעזה, המצב צפוי להימשך ולהחמיר. בתוך מדינת ישראל המשטרה מבצעת רדיפה פוליטית נגד פעילי שמאל ופלסטינים במימדים שלא ראינו מאז ימי הממשל הצבאי – מעצרים על אמירות ברשתות, הפגנות, התארגנויות ועוד. ישנה הפקרה של החברה הערבית במדינה לפשע מאורגן וקטלני, 24 חטופים הנחשבים חיים שעוד מחכים לחזור הביתה למשפחותיהם, משבר כלכלי מחריד שפוגע בראש ובראשונה בנשים ואנשים עובדות, עלייה של 65% באלימות במשפחה, הקשורה ישירות לעלייה של 40% בכמות הנשק החם באוכלוסיה האזרחית. בנוסף, אנחנו רואות זינוק באלימות כלפי הקהילה הגאה וקיצוץ בתקציביה, ואת אותה ההפיכה המשפטית, שלפני רגע חסמנו כבישים נגדה, עוברת במהירות שיא מתחת לאפים שלנו. אלו אינם תהליכים נפרדים ממלחמת ההשמדה על עזה, אלא חלק ישיר ומהותי מההשפעה של מלחמה על החברה. כדי שהסטטוס קוו ימשיך לנוע, דרושים אנשים שימלאו את התפקידים השונים במערכת, כמו גלגלי שיניים למכונה משומנת. צריך שנמשיך לעבוד, להתגייס, להרוג, להתחתן, להקים משפחות ולייצר ילדים שגם הם ימשיכו לשרת את הכיבוש, את הקפיטליזם ואת הפטריארכיה. המערכות האלה, הן לא רק החייל שעומד במחסום, הבוס שמשלם מעט מדי, או האנשים שמוציאים את הרפואה והחופש המגדרי שלנו מהחוק, אלא גם החינוך אל תוך המוסדות האלה, כלל המנגנונים שמכשירים אותנו כנתינים צייתניים של המערכת. הגיון זה הוא בדיוק הדבר שאנשים טרנסים, כמו גם סרבנים, מערערים. זוהי הסיבה שאנחנו כל כך מפחידות, כי המערכת הקיימת והתחזוקה שלה מתבססות על כך שאנחנו – האנשים, נשאר ממושמעים וצייתניים. אבל ציות מביא אותנו רק לאבדון. מקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה מבהירים שוב ושוב שאין להם עניין ביציבות הסכם הפסקת האש, בזכויות שלנו, או בהחזרת החטופים. העניין שלהם בנו מסתכם בהיותנו בשר תותחים עבור תעשיית ההשמדה וההתרחבות. משטרים חשוכים והזוועות שהם אוכפים לא נופלים בכך שהאזרחים שלהם מצייתים לחוקים ועושים את כל מה שמוטל עליהם, בתקווה שמישהו למעלה יתעשת ויבין שזה חייב להיפסק. מול מציאות של השמדה המונית, של הפקרה, רדיפת קוויריות, של רמיסת זכויות ושל מלחמה – צו השעה הוא סירוב. אל תהיו שאננות – תתאספו, תתארגנו, תתנגדו. עוד 40 שנה, כשהנכדים שלנו ישאלו אותנו מה עשינו בזמן רצח העם בעזה, בזמן התמוטטות הסדר הישן, אם נכנענו או נאבקנו, מה תעדיפו לענות? אני יודעת מה אני אענה: אני בחרתי להיאבק, לכן אני מסרבת.