שמי עינה גרסטמן, אני בת 18, והחוק במדינת ישראל קובע שחובתי להתגייס. אני החלטתי לסרב להתגייס, כי זו החובה שהמוסר שלי הכתיב, ואותה אני בוחרת למלא.
גדלתי בבית שבו דובר רבות על הפגם המוסרי שבשירות צבאי. ואף על פי כן, בגיל צעיר לא לגמרי הבנתי מהו הפגם המוסרי הכרוך בשירות בצבא, שאמא שלי הרבתה לדבר עליו. לא היה לי מושג מה קורה סביבי – לא היה לי מושג מה הם השטחים ומה הוא הכיבוש. אני זוכרת שבכיתה ד' השתתפתי בטקס יום ירושלים בבית ספרי – רקדתי, שרתי ודקלמתי טקסטים לאומניים מבלי להעלות על דעתי שקיים פגם בחגיגת השמחה של מה שהוצג לנו כ- "איחוד ירושלים – בירת הנצח".
שנה מאוחר יותר, בכיתה ה', התנפץ חוסר המודעות הפוליטית שלי. לקראת יום ירושלים, נשלחנו לעשות עבודה עיונית על מקומות חשובים בירושלים. ברור לי היום שמטרתה הייתה לחזק את רגשותיי הלאומיים, אך תוצאתה הייתה הפוכה. קראתי על מזרח ירושלים, ולראשונה נחשפתי למזרח ירושלים כפי שהיא מוצגת באתר "בצלם". פתאום נפקחו עיניי אל מה שהסתתר באמת מאחורי חגיגות הגאווה הלאומית שלקחתי בהן חלק בשנה לפני כן – כיבוש ודיכוי. פתאום, באחת, נפתחה תודעתי אל סבלם העמוק של מיליוני אנשים, שמעולם לא הייתי מודעת לקיומם לפני כן, אלה שחירותם נרמסת עד עפר יום יום, שעה שעה תחת משטר הכיבוש.
מאותו רגע הלכה והתעצמה בי ההבנה העצמאית שבשום אופן לא אוכל להיות בורג במערכת הצבאית שמוציאה לפועל את משטר הכיבוש, ומאמללת את חייהם של פלסטינים באופן שיטתי. אני לא אהיה חלק ממערכת שמגרשת קהילות כמדיניות, שהורגת חפים מפשע, ומאפשרת למתנחלים להשתלט על אדמותיהם. מאז השבעה באוקטובר ההבנה הזו הגיעה לשיא בשל פעולות הצבא בעזה. מאז תחילת המלחמה נהרגו עשרות אלפי ילדים ונשים, מאות אלפי אנשים פונו מבתיהם, וכעת חיים במחנות פליטים בתת תנאים, מורעבים. האסון ההומניטרי הזה הוא תוצאה של פעילות הצבא, תוצאת המלחמה שמתנהלת כמעט שנתיים, ואִבדה כבר מזמן כל מטרה. אני רואה כבר שנתיים דם נשפך כתוצאה ממלחמת נקמה חסרת תוחלת. אני רואה עשרות אלפי ילדים עזתים שנולדים וגדלים אל ייאוש שאין לו סוף, אל חורבן ומוות שמשרטטים מעגל נצחי של שנאה-נקמה-רצח. אני רואה מאות צעירים בני גילי נהרגים כאשר הם נשלחים על ידי המדינה להנציח את המעגל הזה. אני רואה מלחמה שרק מסכנת את חיי החטופים. ואני לא יכולה לשתוק לנוכח המראות הללו.
אסור לי לשתוק בחברה שהשתיקה פשתה בה. לא שמורה לי הפריווילגיה לשתוק, כשאני יודעת שכולם מסביבי שותקים מזמן. החברה הישראלית רואה את הכיבוש כבר שישה עשורים ועוצמת עיניים. החברה הישראלית רואה ילדים עזתים נהרגים בהפצצות ועוצמת עיניים. החברה הישראלית רואה את הצבא מחולל את העוולות המוסריים הגדולים ביותר, ובוחרת לשתוק. החברה הישראלית לא מוכנה להכיר בעוול שצבאה גורם לחפים מפשע, כי ברור לאנשים שברגע שיכירו בזה, לא יוכלו להתמודד עם רגשות האשם. ובמקום לעורר את המצפון ולהתנגד לעוול, החברה הישראלית משתיקה כל רמז להתנהגות לא מוסרית שלה, מצדיקה את מה שלא ניתן להשתיק, ומסווגת כל התנגדות למלחמה כרוע, מחשש שהיא תסווג את עצמה כך, אם תעז להישיר מבט אל המציאות. אני שומעת במהלך המלחמה אינספור פעמים את האמירה "אין חפים מפשע בעזה", ומזדעזעת. אני שומעת את האמירה הזו מנורמלת יותר ויותר. אני רואה אנשים שמאמינים בכל לבם שאפילו הקטן שבילדי עזה אינו חף מפשע, ועל כן אין ולא יהיו רחמים עליהם. ועל זה אני רוצה להגיד: ילד לעולם יהיה חף מפשע! הרי ברור לי שגם אני כילדה הייתי חפה מפשע, כאשר לקחתי חלק בטקס יום ירושלים. לא יכולתי לבחור אחרת כשציטטתי את הטקסטים הלאומניים שנתנו לי לצטט, תוך התעלמות מוחלטת מהסבל הפלסטיני, שלא הייתי מודעת אליו. ילד שלא יודע אינו יכול להפעיל שיקול דעת עצמאי, ועל כן הוא חף מפשע.
אבל עכשיו, משבגרתי, חפותי מפשע אינה בלתי תלויה. לכן אני יודעת שאם עכשיו אבחר לשתוק, כשאני מודעת לסבל שנגרם למיליוני אנשים על ידי הצבא, אהיה שותפה לפשע. היום אני יודעת שאסור לי לשתוק לנוכח סבל. אסור לשתוק לנוכח הרג והרס. והיום אני יודעת שהתגייסות לצבא גרועה משתיקה: היא שיתוף פעולה עם מערכת שפוגעת במיליונים. לכן אני מסרבת, ועושה זאת בקול רם. אני לא אשתף פעולה, ולא אהיה חלק מהשתיקה, שמאפשרת לעוולות הנוראיים ביותר להתבצע בשמי. בתור אזרחית במדינה אני אומר בקול ברור: חורבן עזה – לא בשמי! הכיבוש – לא בשמי! אני מסרבת לשתוק, בתקווה שהקול שלי יפקח את עיניהם של אחרים בחברה, ויעורר גם את מודעותם למה שמתבצע בשמם, עד שלא ישתקו עוד