מדינת ישראל מבצעת רצח עם. בכל יום שעובר רשימת הקשישים שנמחצים מתחת להריסות, הגברים והנשים שנורים בזמן שמכחים למזון, האסירים שנמקים בבית העינויים והילדים שגוועים ברעב ומתים מקור ומחום קיצוני רק הולכת ומתארכת עד אינסוף. אין מילים לתאר את גודל הזוועות בעזה.
בחלוף החודשים, כשגופות הנרצחים בהפצצות רק המשיכו להיערם בסרטונים ובתמונות, והמשימה לזכור את שמותיהם הוסיפה להיות בלתי אפשרית, מצאתי את עצמי מאבדת כל שפה להביע את האימה מהמתרחש סביבי. שום פעילות, הפגנה, כתבה לא מפיגה את הכאב שגורם רצח העם בעזה. שום חבל שאוכל לזרוק לא ארוך מספיק כדי לטפס מעומק תהום הסבל שחווים תושביה שנותרים בחיים בינתיים. ללא מחסה, ללא ידיעה מתי יאכלו בפעם הבאה, וכשבכל רגע יכולים להחיתף מבלי שמשפחתם תדע, או למות מירי או מהפצצה. לכאורה באופן אקראי אך בפועל באופן מכוון, כי הכוונה היא אחת, להשמית את רצועת עזה על יושביה.
צה"ל, הצבא של המדינה אליה נולדתי, על כל חייליו, הוא האחראי הראשי לזוועות הללו. כל חייל מהטייס, ללוחם, לטכנאי, למדריך, לשוטר, למסביר, ולפקיד, אחראי לפשע הזה. זוהי מסקנה כבדה מנשוא, כתב אישום ללא נסיבות מקלות נגד בני משפחה, חברי ילדות, שותפים לעבודה, ורוב האנשים שעוברים מסביבי ברחוב. אך ההחלטה שמשתמעת ממנה פשוטה מאוד. מתוך הכרה במציאות המורבידית הזו, הגעתי למסקנה שהבחירה הראויה היחידה שניצבת מולי היא לסרב.
אין זה מספיק "להוציא את עצמנו מהמשוואה" כאזרחים במדינה שמבצעת רצח עם אין לנו את היכולת לעשות זאת, כמה שננסה. כחיילים, כמשרתי ציבור, כמשלמי מיסים וכשומרי חוק, כולנו שותפים מרצון או מהכרח לאבדון המתרחש במרחק שעות בודדות של נסיעה מביתנו. חובתנו לפעול אקטיבית למען פירוק מכונת ההשמדה בכל דרך אשר זמינה לנו. חובתנו לא לשתף פעולה עם מערכותיה, ולדחוף מקלות בגלגליה בכל הזדמנות. במעשיו, לארוך 77 שנות כיבוש, גירוש, ומשטר צבאי, ובשנתיים האחרונות בפרט, הפך צה"ל לא רק לצבא שלא ראוי לשרת בו, אלא לאויב שעלינו להתנגד אליו.
פרויקט הדגל של מדינת ישראל הוא טיהור הארץ משוכניה הפלסטינים. כל מערכות המדינה מיום היווסדה נרתמות למען מטרה זו. מיד אחרי גירוש 750,000 פלסטינים בנכבת 1948, המדינה פעלה לנישול התושבים המגורשים והנותרים מאדמתם בחקיקה ובהוראות מנהליות שמיושמות עד היום למזעור הנוכחות הפלסטינית במולדתם. כוחות הביטחון של המדינה מטבען רואות כל פלסטיני כאיום, במחסום, בעריהם, וכפריהם, בכניסה לרכבת ובבתי הספר. בשירותי הרווחה, הבריאות והחינוך מובנית אפלייה שמטרתה לבסס עלינות של יהודים על פלסטינים בכל היבט של החיים. מערכות אלה פועלות למימוש פרוייקט זה בכל שטחי ריבונות המדינה בתוך הקו הירוק, במזרח ירושלים, בגדה המערבית, ברצועת עזה, ונגל הלפסטינים שנפלטו מארצם. מדינה שאלה יסודותיה אינה לגיטימית. יסודותיה החוקתיים ריקים מתוכן, למערכת החוק שלה אין כל תוקף, ולכן אין לה סמכון לאכוף אותה. אין לה יכולה להגדיר מה הוא פשע ומי הוא טרוריסט בעוד שמבצעת את פשע הפשעים. התנגדות לרצח ולאפרטהייד באופן בלתי נמנע מוצאת מן החוק. אם ברצננו להיאבק בהם, אין לנו ברירה אלא להפר אותו.
לאור סירובי, כנראה אשלח לכלא הצבאי למספר חודשים, מאסר פוליטי הוא אך מחיר זעום לשלם עבור התנגדות לפשע הנורא של זמננו. במיוחד אל מול האסירים הפלסטינים, גם הם מוחזקים כי איימו בעיני המדינה על יכולתה לשמר את מערכת הדיכוי שלה. האסירים הפלסטינים מוחזקים במחנות עינויים. מורעבים בצפיפות ובחולי, ונידונים לתקיפות ואלימות מינית על בסיס יומיץ ממחציתם נמנע הליך משפט, ומחציתם השני מתמודד מול מערכת משפטית מכורה מראש. עשרות כבר נרצחו בבתי הסוהר מתחילת המלחמה, והמספר המלא אינו יודע. 10,000 האסירים "הביטחוניים", כולם, אסירים פוליטים, ולמדינה אין סמכות לכלואם. הגדרתם כ"ביטחוניים", כמו המושג טרור, נוסחה כדי להפליל את האוכלוסייה הנכבשת באשר היא, ואת כל מי שמאיים על אופי המשטר, ולאפשר שימוש בכלים דרקוניים נגדם.
הכרה אמיתי במימדי ההרס שמדינתנו זורעת, בסבל המוחלט שהיא מנחילה לנתיניה, דורשת פעולה בהתאם. אם אתם רואים את גודל הזוועה, ורואים בעצמכם כאנשי מוסר, אינכם יכולים לעבור על סדר היום – על אף המחיר, החוקי והחברתי.
מדינת ישראל מבצעם רצח עם. סמכותה המוסרית מתאיינת עם כל ילד שהיא קוברת מתחת לפני האדמה, ונעלמת כלא הייתה אחרי עשרות אלפים. מוסדותיה לא צריכים לראות שקל, אלא להיות מוכתמים בנהרות הדם שהם שופכים. אין לה פעולה שלא ראויה לגינוי, אין לה סוכן שראוי לכבוד, אין לה צו שראוי לציות ואין לה חוק שלא ראוי להפר.
מדינת ישראל מבצעת רצח עם, וחובתנו להתנגד.