שלום,
אני עינה גרסטמן. באוגוסט האחרון ביליתי חודש בכלא לאחר שסירבתי להתגייס לצבא הכיבוש הישראלי.
לפני קצת יותר משבועיים התעוררנו לבשורה קשה: ארצות הברית וישראל הפציצו בית‑ספר לבנות באיראן, והרגו למעלה מ‑170 אזרחים רובן ילדות צעירות.
כאילו לא די לנו עם הטבח היומיומי בעזה, נתניהו והגנרלים הצמאים לדם פתחו במלחמה בלתי חוקית נוספת נגד עוד מדינה ריבונית, איראן. ובכל זאת, רוב החברה הישראלית ממשיכה לשתוק. בחזית אחרת, חיילים צעירים בגילי נשלחים לפלוש ללבנון, להרוג ולהיהרג, ולהנציח את מעגל האלימות האינסופי הזה.
ראינו עשרות אלפי נשים וילדים נהרגים בעזה, מאות אלפים מגורשים מבתיהם, קהילות שלמות נמחקות כדי שמתנחלים יוכלו להשתלט על אדמות בגדה המערבית, ובכל זאת, רוב החברה הישראלית בוחרת לעצום עניים.
אבל אני לא יכולה לשתוק מול ההרג, ההרס והסבל. אני לא יכולה לשתוק בתוך חברה שבה השתיקה הפכה לנורמה. אם אשתוק, אהפוך לשותפה לפשע.
סרבני הגיוס אלה קידר ואיתמר גרינברג בהפגנה בשנה שעברה
רק בשבוע שעבר איתמר גרינברג, שישב בשנה שעברה שישה חודשים בכלא אחרי שסירב לקחת חלק ברצח העם בעזה, הותקף והוכה בידי שוטרים במהלך הפגנה נגד המלחמה בתל אביב–יאפא. מאוחר יותר הופיע בארוץ 13 והצהיר: “אנחנו לא נשתוק. נמשיך להפגין נגד המלחמה באיראן, נגד רצח העם בעזה, נגד הטיהור האתני בגדה, נגד המתקפות בלבנון ובסוריה, בכל מקום שהתוקפנות הישראלית מגיעה.”
באופן דומה, אלה קידר, שהוחזקה באגף הבידוד בכלא במאי האחרון על ידי לאחר שסירבה להתגייס, התעמתה עם התעמולה הישראלית בראיון טלוויזיה ושאלה: “איך אתה מתכוון לשחרר את הנשים האיראניות כשהן בקבר?!”
אלה, איתמר ואני בחרנו להשמיע את קולנו. עכשיו תורכם\ן, אל תהפכו שותפים לפשע בשתיקתכם!
בסולידריות,
עינה גרסטמן